הביטוי "מה קרה לך? זאת חברה של אבא שלך?" היה ביטוי די נפוץ בעבר (ואולי הוא עדיין כזה). כאשר עובד שכיר הפגין אחריות גבוהה למתרחש בחברה שבה הוא עבד, אחריות שעלתה לו בזמן או בסיכונים, זה היה הביטוי שבו השתמשו "חבריו" כדי לשכנע אותו שהחברה בה הוא עובד לא ראויה למאמציו.

 

הביטוי הזה משקף תפיסה רווחת שחברות שייכות לבעלי המניות שלהן. הם אלה שנהנים מרווחי החברה ולכן הם אלה שבאמת איכפת להם ממנה לאורך זמן והם אלה שנדרשים לקחת אחריות מלאה על מה שקורה בה.

 

בחברות גלובאליות רבות נפוץ הביטוי stake holders שמתייחס למגוון בעלי העניין שהצלחת החברה חשובה להם

כבר שנים רבות אני מסתובב עם תחושה שהתפיסה הזו אינה מדויקת ושחברות רבות ששבויות בה מחמיצות משאבים גדולים שעומדים לשירותן. נזכרתי בזה כשראיתי בקפה דה מרקר פוסט מרגש שכתב מישהו על חברה שבה עבד כמנהל במשך שנים לא מעטות ושמנייתה עומדת להימחק מהמסחר בנאסד"ק.

 

הוא כתב בפוסט: "15 שנה אני פותח את העיתון בדף מניות הנאסד"ק ובודק מה עשתה המניה למרות שמאז שזרקתי לפח את האופציות אין לי מניותשל החברה. מורשת החברהמוצאת את ביטויה הויזואליברשת החברתית המקצועית LinkedIn."  

 

מספר שבועות קודם כתבתי בעצמי פוסט ברוח דומה על חברה שליוויתי כיועץ לחלק ממנהליה במשך למעלה מ- 15 שנים ושמייסדה מכר את מניותיו.

 

מי שיקרא את הפוסטים האלה יוכל להתרשם, לדעתי, מעומק ההזדהות שיש לאותו מנהל לשעבר, ולי, כיועץ לשעבר, עם אותן חברות. אנשים רבים חשים כך כלפי החברות שאיתן עבדו לאורך שנים, במיוחד אם אהבו את החברה, ערכיה, פעילותה ובעיקר את אנשיה.

 

ההכרה שלא רק בעלי המניות (stock holders) חשים כבעלי החברה אינה חדשה. בחברות גלובאליות רבות נפוץ הביטוי stake holders שמתייחס למגוון בעלי העניין שהצלחת החברה חשובה להם. אלה כוללים עובדים ובני משפחתם, ספקים שהחברה מהווה לקוח אסטרטגי שלהם, לקוחות התלויים בשירותי ומוצרי החברה, חברי הקהילה שבתוכה החברה פועלת ואחרים.

 

לא מעט עובדים, ספקים ויועצים ממשיכים להיות חלק מהחברה גם אחרי שבעלים ומנכ"לים מתחלפים שוב ושוב

לרוב נוטים לייחס את הסיבה לכך שמישהו הוא stake holder של חברה לכך שיש לו אינטרס כלכלי בהצלחת החברה. זה בודאי נכון. אולם, שני הפוסטים האלה מעידים על כך שלפעמים נוצרת הזדהות עמוקה הרבה יותר של עובדים וספקים עם חברות. גם כותב הפוסט וגם אני רוצים לראות את אותן חברות מצליחות למרות שלא נהנה כספית מההצלחתן. לטעמי, זוהי בעלות במיטבה.

 

למרבה האירוניה, במקרים רבים הבעלים ה"אמיתיים" נעלמים מהחברה ומוכרים את מניותיהם ל- "בעלים" חדשים שעבורם החברה היא רק פוטנציאל תשואה לטווח זמן כלשהו. הדבר נכון גם לגבי מנכ"לים רבים שמשלימים קדנציה ועוברים לחברה אחרת.

 

לעומתם, לא מעט עובדים, ספקים ויועצים ממשיכים להיות חלק מהחברה גם אחרי שבעלים ומנכ"לים מתחלפים שוב ושוב. אז של מי החברה באמת אם כך? של בעלי המניות המתחלפים או של אנשי מפתח שמלווים אותה שנים ארוכות?

 

ישנן חברות גלובאליות שפועלות מתוך אסטרטגיה ברורה לניהול יחסיהן המתמשכים עם כלל בעלי העניין שלהן. הן מוודאות שבעלי העניין מחוברים למטרות החברה, להישגיה ולמשבריה. הן מאפשרות לבעלי העניין לבטא את מחשבותיהם, תחושותיהם ודאגותיהם לגבי עתידה של החברה ולהציע בעצמם כיווני פעולה שיסייעו לחברה להצליח. ההשקעה הזו בבעלי העניין מחזירה את עצמה בגדול עם השנים.

 

זה בא לידי ביטוי מובהק בתקופות משבריות כאשר נדרשים מאמצים יוצאי דופן מצד עובדים ונכונות ללכת לקראת החברה על ידי הספקים. העובדים והספקים שמרגישים ש"בעלותם" על החברה זכתה להתייחסות הולמת מתגייסים ביתר רצון לסייע בתקופות שכאלה.

 

האם רק בעלי המניות וחברי ההנהלה הבכירה נחשבים אצלכם כבעליה של החברה?

מן הצד השני, בתקופות השפע שלהן, הנהלות חכמות דואגות לתגמל את אותם בעלי עניין  ולא בהכרח בתגמול כספי. לפעמים בעלי עניין ירגישו מתוגמלים מעצם ההכרה האישית והציבורית בתרומתם להצלחת החברה.

 

מהי גישתכם ומהי גישת החברה שלכם לשאלה הזו? האם רק בעלי המניות וחברי ההנהלה הבכירה נחשבים אצלכם כבעליה של החברה? האם בחברה שלכם יודעים לזהות ולנהל את מערכת היחסים עם כל בעלי העניין המשמעותיים ולמנף את בעלותם לטובתה של החברה?

 

אם התשובה לשאלה האחרונה היא שלילית, כדאי לכם מאד לבחון מחדש את גישתכם, לזהות מי בעלי העניין החשובים שהחברה מזניחה, ולהשקיע בצורה מושכלת ומנוהלת בטיפוחם לאורך זמן.

 

את הפירות תקטפו בימים בהם הבעלים וההנהלה הנוכחיים יתחלפו מסיבותיהם שלהם. בעלי העניין יהוו עמוד שדרה ארגוני שיחזיק את החברה במעברים ובמשברים.