כשהראש לומד מהגוף

בחודשים האחרונים סיפרתי על מסע ההחלמה שלי ממחלת הפרקינסון, במהלכו אני לומד דברים מדהימים על גופי ועל יכולותיו. ככל שאני קשוב אליו יותר ומאפשר לו לכוון ולהוביל אותי, הוא מראה לי שהוא יודע לרפא את עצמו ומצבי הולך ומשתפר. רוב הדברים שאני לומד אינם רלוונטיים לניהול, ואני משתף בהם במסגרת הבלוג "מסע ההחלמה שלי". אבל מדי פעם נוצרות תובנות שיש להן השלכות ברורות לארגונים ולמנהלים. את מה שהבנתי על היחסים בין הראש לגוף כדאי לכל מנכ"ל ולכל הנהלה להבין וליישם.

הבנתי שבמשך שנים רבות התרגלתי לתת לראש שלי לנהל ולהכתיב את חיי ואת פעולותיי. נתתי לראש – השכל, המחשבות, המילים, המספרים, הדאגות, ההשוואות, התכנונים והסיפורים – לקבוע איך ייראו חיי ומה גופי יעשה. התייחסתי לראש כאל החלק החכם שתפקידו לשלוט, להחליט ולפקח, ואל הגוף כאל החלק הלא חכם שתפקידו לקחת את הראש לפגישות ולבצע מה שהראש מכתיב לו. עם הזמן הזדהיתי יותר ויותר עם הראש, התחלתי להאמין שאני זה מה שמתרחש בראש שלי בעוד שהגוף זה רכיב שנועד לעשות מה שהראש אומר לו. והגוף עשה זאת יפה מאוד במשך שנים רבות. גם כשהרעבתי אותו כי הייתי עסוק בעבודה, גם כשהרעלתי אותו בג'אנק פוד כדי לחסוך זמן או כי זה נראה לי טעים, גם כשהושבתי אותו שעות באותה תנוחה בלי לזוז כי אני מנחה או טס, וגם כשהתעלמתי מאיתותי הכאב שהוא שלח כי אני לא יכול להרשות לעצמי להיות חולה עכשיו.

ראשי הכתיב לגופי כלל ברור: "אני יודע מה נכון ומה טוב, ואתה תעשה מה שאומרים לך ואל תתערב", וגופי קיבל את תכתיבי הראש בהכנעה. מדי פעם הוא ניסה לרמוז שאני מחליט החלטות טיפשיות, מתחבר לאנשים שלא טובים לי או מסכן את עצמי. יש לו ידיעה אינטואיטיבית, הישרדותית, והוא לא יודע להסביר אותה במילים ולנמק אותה. אז הוא אמר זאת בדרכו, והראש התעלם בעקביות מהתחושות "הפרימיטיביות" האלה.

שוב ושוב גיליתי שהגוף צדק רק אחרי ששילמתי את מחיר הטעויות. "ידעתי שאי אפשר לסמוך על האיש הזה"; "היתה לי תחושה שזה מסוכן"; "האינטואיציה אמרה לי שזו טעות" – זה מה שאמרתי לעצמי ולאחרים כשהיה מאוחר מדי, וכששאלו למה פעלתי בניגוד לאינטואיציה אמרתי שזה מה שנראה הגיוני ולכן התעלמתי ממנה.

אז הגוף ציית ועשה מה שהראש אמר גם כשזה הזיק לי מאוד. הנזק הצטבר, האיתותים התעצמו, והראש המשיך להתעלם. הגב שילם ראשון את המחיר – פריצות דיסק קשות. אחריו נסתמו העורקים ונדרש ניתוח לעקוף אותם. וכעת הגוף צועק שהוא לא יכול יותר, הוא תקוע, נוקשה ורועד, ממחיש איך חוקיו הנוקשים של הראש כולאים ומשתקים אותו – סימפטומים של פרקינסון. אז יצאתי למסע החלמה ואני לומד להקשיב לגוף. זה לא קל. הראש לא מוכן לוותר על מעמדו כחכם המחליט, הוא התרגל לשלוט, והוא מבוהל מהאפשרות לסמוך על הגוף. זה נראה לו כאיבוד שליטה מסוכן מדי. זו מלחמה ממשית. הראש נלחם לשמר את עליונותו גם כשמצטברות עוד ועוד הוכחות שהגוף חכם ויודע בדיוק מה טוב לי ואיך לרפא אותי. למזלי יש לי מורים נפלאים שמדגימים לראש שלי שהגוף חכם, לפעמים הרבה יותר מהראש, ושההתעקשות של הראש לשלוט בו עושה אותי חולה ומפריעה לגוף לרפא אותי.

קשה לראש להבין את הגוף. הם מדברים בשפות שונות. הגוף חי בפשטות כאן ועכשיו, והוא מדבר בתחושות, ברגשות, באינטואיציה, בתנועה ובקצב. לא בטיעונים לוגיים, לא בסיפורים והשוואות, לא בעבר ועתיד. אבל הראש בחוכמתו, כשהוא מחליט להקשיב לגוף בתשומת לב, מצליח להבין היטב וללמוד מתי לתת לגוף להוביל ומתי הגוף זקוק להתערבותו. וכשהראש מקשיב ומשתף פעולה – קורים נסים ממשיים ומרגשים.

איך כל זה קשור לניהול? ובכן, גם לארגון יש גוף ויש ראש. המנכ"ל, ההנהלה והמטה הם הראש. באנגלית קוראים להם Headquarters. יחידות השטח – כמו הייצור, התפעול, הפיתוח, המכירות – הן הגוף. גם השוק והלקוחות הם הגוף. למרבה הצער, הנהלות רבות נוטות להתנתק מהגוף שלהן, לדבר בשפת המטה – אסטרטגיה, תכנון, בקרה ושליטה, וממעטות להקשיב לשטח ולשוק ולהבין את שפתם. הן מתחילות להאמין שאצלן נמצאת החוכמה של הארגון, ושהגוף רק אמור לבצע את החלטותיהן ולקבל את תכתיביהן.

כשזה נמשך זמן רב ומתעצם, כשהשטח או השוק חשים שבמטה לא מקשיבים להם ומקבלים החלטות טיפשיות ומסוכנות, הארגון מתחיל לפתח מחלות וכאבים שעלולים לסכן את המשך קיומו. זה קורה בחברות עסקיות, בעמותות, בגופים ציבוריים ובממשלות. זה קורה גם ביחידות ארגוניות ובצוותים. נסו לקרוא שוב את המאמר ולחשוב על הראש והגוף של הארגון שלכם, סביר להניח שתגלו שחלק מהתופעות המתוארות מתקיימות אצלכם. כדאי לכל מנהל, הנהלה או מטה לבחון את עצמם לעומק ולזהות היכן הם נמנעים מלהקשיב לשטח ולשוק ואיפה מתחילים להופיע סימפטומים של מחלה בארגון או בעסק שלהם. מהלכי מניעה מוקדמים יחסכו מכם מסעות החלמה כואבים.