תסכול הוא לא תכנית עבודה

את המשפט "תסכול הוא לא תכנית עבודה" אמר אחד המנכ”לים המוערכים במשק לאחד מסמנכ”ליו, כשזה סיפר לו עד כמה הוא מתוסכל מדבר מה שאינו מתנהל היטב בחברה שלהם. לדעתי זהו משפט שכדאי לכל מנהל לאמץ ולהטמיע בדרך החשיבה שלו ושל אנשיו.

כמנהלים, תסכול הוא חלק יומיומי מעבודתנו. הוא מתעורר בכל פעם שאנו עושים מה שצריך אבל בכל זאת משהו משתבש. תסכולים רבים נובעים מכך שאנחנו או אחרים לא עושים מה שציפינו שייעשה או לא עושים זאת כמו שצריך, אבל הכי מתסכלים הם התסכולים שנגרמים בשל גורמים שמחוץ לשליטתנו.
לפעמים זו ההנהלה, הבעלים או מנהל ישיר שמקבלים החלטות שמשבשות את המציאות שלנו. אבל לפעמים (כמו בימים אלה) התסכולים נגרמים מאירועים רחוקים. מדיניות המשכנתאות בארה”ב, תאוות הבצע של בנקאי העולם, מצב הנפט וירידת הדולר שיבשו באחרונה את יכולתם של מנהלים רבים לעמוד ביעדים.

תסכול שנובע משינויי נסיבות קיצוניים כאלה הוא קשה במיוחד, כי לרוב לא יכולנו לחזות את השינויים וודאי שלא יכולנו למנוע אותם. השינויים הפכו אותנו בבת אחת לקורבנות של ההתרחשויות. הדבר היחיד שנדמה שנותר לנו הוא לדבר על זה – להוציא קיטור ולנסות למצוא מישהו שיבין את מצבנו ויזדהה איתו. ובכן, גם את הלוקסוס הזה לקח אותו מנכ”ל מהסמנכ”ל שלו. “תסכול הוא לא תכנית עבודה”, הוא אמר לו. הוא לא אמר שזה לא לגיטימי להיות מתוסכל, הוא אמר שכשאנחנו עסוקים בתסכול, אנחנו נמנעים מלהביט לעתיד ולראות מה ניתן לעשות כדי להתמודד עם המצב המתסכל ואולי לגלות בו הזדמנויות שלא היו שם קודם.

כדאי להתייחס למשפט הזה כאל כלי עבודה ניהולי, להפוך אותו למעין מנטרה. זה יקל עלינו לזהות מתי אנחנו או אנשינו מקדישים זמן רב מדי לחשיבה או לדיבורים על כמה שהמצב מתסכל, ויעזור לחלץ אותנו ואותם מהתסכול ולעבור לחשיבה יוצרת ומתכננת. ואם “תסכול הוא לא תכנית עבודה”, הרי הדבר הנכון לעשות כשמתוסכלים הוא לתכנן – לבד על דף נייר או על לוח יחד עם אחרים.

בהתחלה צריך לברר מה מתסכל אותנו, מהו אותו דבר שרצינו לעשות או להשיג שהנסיבות מונעות מאיתנו כעת.

למשל, התכוונתי לנסוע החודש לחופשה באירלנד והמשבר העולמי מחייב אותי להישאר בעסק, או שהצבנו יעד לסיים את השנה ב-12% רווח ובעקבות ירידת הדולר אולי נצליח להגיע ל-2%. הניסוח הזה מאפשר להתמקד במטרה ולא בנסיבות. פתאום מתברר שהתסכול הוא תוצר של מטרה שהצבנו לעצמנו ולא של הנסיבות. כעת כדאי שנברר עד כמה המטרה חשובה לנו. למה רציתי לנסוע לאירלנד החודש, ולמה רצינו 12% רווח?

מרבית היעדים והמטרות שלנו הם למעשה אמצעים למימוש מטרות וכוונות חשובות יותר. רציתי לנסוע לאירלנד כדי לנוח, לבלות עם משפחתי ולצלם טבע. רצינו 12% רווח כדי שנוכל לגייס משקיעים ביתר קלות ולממן חדירה לשוק חדש. ניסוח כזה פותח כיווני חשיבה מעשיים יותר. האם יש דרך במצב הנוכחי שבה אוכל לנוח, לבלות עם משפחתי ולצלם ועדיין להיות זמין לעסק? האם יש דרך לגייס משקיעים ביתר קלות בלי קשר לרווחיות שלנו השנה, או שמא יש דרך לחדור לשוק החדש ללא השקעות?

לא תמיד התשובה חיובית. ייתכן שנגיע למסקנה שבמצב הנוכחי כלל לא כדאי לחדור לשוק החדש, ושלמזלנו לא השקענו בכך כסף מיותר. כך נגלה לפעמים שמה שתסכל אותנו עבד בעצם לטובתנו. לפעמים התשובה תופיע בקלות. כן, אוכל לצאת לחופשה בהרי ירושלים, מרחק של פחות משעה מהעסק, לנוח, לצלם ולהיות זמין.

לפעמים התשובה תדרוש חשיבה יצירתית. כך נגלה, אולי, שבמצב הנוכחי שיקולי המשקיעים השתנו ויהיו שישמחו להשקיע בנו, למרות הרווחיות הנמוכה, בגלל מבנה ההון שלנו. בשלב הבא יש לרדת לפרטים, לבחון ולתכנן לעומק, לקבל החלטות ולהתחיל לפעול. כך ניחלץ מהתסכול ונעבור לנתיב פעולה חדש. המשבר הפיננסי, ירידת הדולר, הדברים שלא מתקדמים בעסק, האנשים שלא עושים מה שהבטיחו וההרגלים המעצבנים שלנו יהפכו ממקור לתסכול משתק למקור לתכנית פעולה.
זה יקרה אם נשנן לעצמנו ש”תסכול הוא לא תכנית פעולה”, ובכל פעם שנחווה תסכול מתמשך נבחר לעבוד עם השאלות הבאות: מה בדיוק מתסכל אותנו, מהו הדבר שרצינו שיקרה ושהנסיבות מונעות את התממשותו? למה רצינו את הדבר הזה כל כך, מהי הכוונה הגדולה יותר שהוא נועד לקדם? האם, במצב הנוכחי, הכוונה הזאת עדיין חשובה לנו? אם לא, כדאי שנשמח, ואם כן, כדאי שנחפש דרכים אחרות שיאפשרו לממש אותה כעת.

יש שאלה נוספת שכדאי לשאול: איך למנוע את התסכול בעתיד? האם נידרש לשפר את מנגנוני החיזוי וההיערכות למשברים, את המיומנויות שלנו ושל אנשינו, את התשתיות והתהליכים בארגון או את היחסים עם גורמי מפתח? בכל מקרה, עבודה עם שאלות כתחליף להתבוססות בתסכול תיקח אותנו למקומות הרבה יותר טובים.